ויקי-קדומים לשבוע פרשת דברים

מאתר האינטרנט של קדומים

עלון אינטרנטי לנושאים אקטואליים בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל קוראים נכבדים ! נשמח להערות על העלון, נודה לכם אם תכתבו אותן בסוף העלון בפרק המכונה: הערה, לאחר הכתיבה הקישו "פרסם תגובה" כמובן, אגיב על כך אם יהיה לי מה לומר. בכל מקרה, טוב שהקוראים יידעו שבערך יש פרטים הטעונים השלמה והבהרה. כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי. אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה על כך מטה והתוכן יימחק מייד

דגם בית המקדש בקדומים נעשה על-ידי האמן מיכאל אוסניס

בנימין מטודלה, הנוסע מהמאה ה-12, כתב בעת ביקורו ברומא: יש בה "במה" (כפי הנראה כנסייה) עם שני עמודי נחושת מבית המקדש עליהם חקוק שמו של שלמה המלך, וכי עמודים אלו נוטפים זעה כמים כל שנה בצום תשעה באב.

אחד העם כתב על "ט' באב בשלהי המאה ה-19 בעת ביקורו בארץישראל
ואנוכי עומד ומסתכל בהם ובכותל ומחשבה אחת תמלא את כל חדרי ליבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן עמנו. איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב והעם עודנו מלא חיים וכוח.

יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם, וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מאין יבוא עזרו?

ברל כצנלסון התיחס לתשעה באב לדברי בעת העדות הבא:
אני, החתום מטה, מעיד בזה שלא אני המצאתי את מועד ט' באב. יש עמי בכתובים עדות מסייעת, שכבר בחודש אב תרצ"ד (1934!) נזף מורי, ברל כצנלסון, בי ובחברַי, מדריכי "המחנות העולים",על כי ערכנו טיול ומחנה ביער בן שמן בט' באב.

לתגובתו הפומבית קרא: "חורבן ותלישות", וברל פרסם את נזיפתו בעיתון "דבר", שהיה עורכו.לתגובות השליליות והחיוביות היה המשך מיידי במאמר שני, הנקרא "מקורות לא אכזב". מתוך מאמר זה נהגנו להדפיס משך שנים רבות בשער הפנימי של הגדת הפסח שלנו, בביצועו הגרפי היפה של דוד אלף, את דברי ברל הנפלאים על פסח: "עם שומר משך אלפי שנים את יום צאתו מבית-עבדים" וכו'.

בקטע הבא מיד לאחר הגדרת חובת הזיכרון של פסח, כציווי חינוכי, באה קריאתו החינוכית לשמור על תשעה באב כעל יום אובדן חירותנו – מכל שכחה. "כי ביום זה ראה כל דור ודור וכל אדם בישראל, כאילו עליו חרב עולמו" --- את צריבת האש החינוכית ההיא נושא אני עמי מאז היותי נער... - - [14.8.1981 / אריה בן גוריון, ט"ו באב תשמ"ב]

הכותל המערבי מאת שמואל יוסף עגנון

הנדבך הראשון של הכותל מונח על סלע האם. צילום: ולדימיר נייחין אתר רשות העתיקות http://www.antiquities.org.il/article_Item_ido.asp?sec_id=25&subj_id=240&id=1880&module_id=#as בניית הכותל המערבי: הורדוס התחיל, אבל לא סיים

וכותל המערבי, שארית מחמדנו מימי קדם,
שהשאיר לנו הקדוש ברוך הוא בחמלתו הגדולה,
גבוה שתים עשרה קומות איש - כנגד י"ב שבטי ישראל,
כדי שיכוון כל אחד מישראל את ליבו
לפי שיעור קומתו ולפי השבט שלו.
ואבנים גדולות הוא בנוי, וכל אבן של חמש אמות על שש אמות,
ואין כמותן בשום בניין שבעולם.
והן מונחות בלא טיט ובלא טיח ביניהן,
אף על פי כן הן מחוברות כאחת,
ככנסת ישראל שאין לה אפילו שולטנות כל שהיא שתחבר אותה,
אף על פי כן היא חטיבה אחת בעולם.

• המערבי שי עגנון המקור: אתר שיטים

כותל האביונים מאת זאב וילנאי

כשעלה ברצונו של שלמה המלך לבנות את בית המקדש,
נגלה אליו מלאך מן השמים ואמר לו:
המקדש שאתה עומד לבנות, יהא חלקם של כל ישראל.
אסף שלמה רוזנים ושרים, כוהנים ולוויים,
וגם לדלת העם קרא.
עמד לחלק בגורל את מלאכת הקודש -
ונפל כותל מערבי בחלקם של דלת העם.
התחילה המלאכה בבית אלוהים.
השרים והרוזנים ואילי הכסף קנו ארזים וברושים
והירבו שכירי יום וזרזום לכלות המלאכה.
רק עבודת העניים התעכבה, כי לא השיגה ידם.
אנשים, נשים וטף שבהם עמלו וטרחו, חצבו אבנים,
אבן שלמה מוסעת ממערה גדולה - היא מערת צדקיהו,
עד שגמרו מלאכתם והקימו לו לכותל המערבי.
וכשהחריב האויב בעוונותיו הרבים את בית המקדש,
אכלה האש את כתליו,
ורק אבני הכותל המערבי ניצלו מן התבערה,
והשכינה לא זזה משם עד היום הזה.

המקור:כנ"ל

מגילת איכה

הודפס בנפולי בשנת רמ"ז (1486) - אולי הדפסה ראשונה של חמשת המגילות המקור:בית הספרים הלאומי

. "ישב בדד וידֹם"

שיחתו של הרב מוטי אלון לשנת תשס"א - מהחוברת "תכלת מרדכי"
עומדת כנסת ישראל ועמה יחד ירמיהו הנביא מאחורי העמוד, ומשם הם שואלים שאלות קשות על הגירוש מהפלטין. משם מגיע המקונן לאבדן תקוה, לכעס גדול ולאיבוד התוחלת.

עד מתי? - עד שהוא שב ומתחבר אל התורה. עד שהוא משיב אותה אל לבו. שני דברים קורים באותו הרגע. פתאום הוא מצליח לראות את הרגע הקשה של הגירוש מהפלטין כחלק ממהלך המחובר לנצח ופתאום גם שבה אליו התקוה. כי פתאום הוא מוצא שיש דרך לתיקון. רק אז, רק ברגע שהוא הופך להיות חלק ממכלול ורק ברגע שהוא מוצא הת הדרך לתיקון, הוא מוצא את האופטימיות.

או אז הוא יכול לומר:
"חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו".
ואז הוא יכול לעבור גם לשלב הבא ולומר ש:
"טוב ה' לקֹוָו לנפש תדרשנו".

מי אומר את זה? - הגבר ראה עני שבכל הפסוקים הקודמים לא היה מקווי ה'; שלא היה מדורשי שמו. פתאום הוא מבין שה' - שאותו הוא ראה כגרוע באויביו - הוא טוב. ומי יכול לראות את טובו? - קֹוָו. למה לא היית מקוויו עד לפני רגע? - כי לא ראית את טובו. אבל למה לא ראית את טובו? - כי לא היית מקוויו...

איך למדו חז"ל מהפסוק הזה? -
"רבי אליעזר רמי: כתיב 'כי טוב ה' לכל', וכתיב 'טוב ה' לקוו' וכו'...".
מצאנו שכתוב בתהלים "טוב ה' לכל" , אז עתה הוא טוב רק לקוויו?

"משל לאדם שיש לו פרדס. כשהוא משקה, משקה את כולו. כשהוא עודר, אינו עודר אלא הטובים שבהם".

הקב"ה טוב לכל, הוא משקה את כל הפרדס, אבל המים לא יתנו חיים ולא יאפשרו צמיחה, אם הניר בפרדס לא יהיה חרוש. אם אין חריש והכנה מוקדמת, המים ישקו את הקוצים בלבד. טוב ה' לכל. הוא משקה את כל הפרדס, אבל מה שיקבע אם אתה חלק מהטוב הזה או לא זו השאלה אם אתה מקוויו או לא. היכולת שלך לראות את טובו תלויה בקשר שלך אליו.

מתי אתה שב להוחיל לה'? מתי אתה רואה את טובו ואת חסדו, את השכר והעונש? רק כשאתה מוכן באמת לקבל את טובו. רק כשאתה מתחבר באמת לתורתו. אז אתה יכול גם לעלות לרמה הגדולה של הפסוק הבא אחר-כך:

"ישב בדד וידֹם כי נטל עליו".

אז אתה יכול להגיע למעלתה של השתיקה. זוהי השתיקה שמלמד רבי עקיבא באותו שועל היוצא מבית קדשי הקדשים וזוהי השתיקה אותה מלמד הקב"ה את משה השואל - על סופו של רבי עקיבא - "זו תורה וזו שכרה?" . על אותה מיתה שהיא "קשה משל כולן" ושעליה בכה רבי עקיבא "רבי, אוליף לי אורייתא", כבר שאל משה בתחילת הדרך. אז הוא קיבל את התשובה הגדולה:

"שתוק! כך עלה במחשבה לפני".

לא "שתוק, כי אתה לא תבין", לא "שתוק" סתם. שתוק, כי רק התייחסות של שתיקה, רק התייחסות למכלול הדברים ולא לכל הפרטים הקטנים המרכיבים את העולם ואת הדיבור - רק התייחסות כזו תאפשר לך לראות בראייה של נצח אלפיים שנים קדימה. ורק ראיית נצח כזו תאפשר לך לראות איך עוד עתידים תלמידיו של רבי עקיבא לעסוק בכתובתם בבתי כנסיות ובתי מדרשות בשעה שלא ימצא בעולם אפילו תלמיד אחד מתלמידי הקלגסים הרומיים. רק ראיית נצח הנובעת מתוך התחברות לכתובה ולאורייתא תאפשר לך את זה.

הנסיון לעזוב את הכתובה ולהתנתק מהמלך, הוא רק ערובה לכך שהשכנות יצליחו. הכח לפתוח את הכתובה כל הזמן, להרגיש קשור אליה - הוא זה שהופך אותך מתיאולוג מומחה, מהיותך "פרשננו לעניני שבט עברתו", למאמין גדול. מאמין גדול הוא לא מי שכל חייו הם ורדים ושושנים. גם מאמין גדול עוסק במרורים ובלענה, אבל הוא מבין את "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו?", הוא מבין שאין מה לשבת ולקטר, כי הוא מבין שהמפתח לתיקון נמצא אצלו. איך הוא מבין את זה? - כי הוא משיב "זאת" אל לבו. הוא מחובר אל הכתובה והוא צועק "רבי, אוליף לי אורייתא"!

כל המתאבל על ירושלים רואה בשמחתה

מתוך מגד ירחים - מוסד הרב קוק

בתי כנסת מיוחדים בירושלים

מאת: שבתאי שירן – "מורשת הגליל"

בתקופה זאת של בין המצרים כאשר בית המקדש החרב עולה על זכרוננו יצאתי לבקר בשני מקדשי מעט ירושלמים, שניהם יחודיים ובכל זאת שונים זה מזה

בית הכנסת באוניברסיטה העברית בהר הצופים

בית הכנסת ע"ש הכט בהר הצופים (צילם: שבתאי שירן)

היה עומד בחוץ לארץ - יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: (מלכים א' ח') והתפללו אליך דרך ארצם; היה עומד בארץ ישראל - יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר: (שם) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת; היה עומד בירושלים - יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר: (דברי הימים ב' ו') והתפללו אל הבית הזה; (ברכות, ל,א)

אין מקום בעולם שההלכה הזאת כל כך מוחשית כמו בבית הכנסת האוניברסיטאי בהר הצופים.

בית כנסת קטן, פשוט, הכסאות מדורגים כמו באולם קולנוע ובחזית בית הכנסת במקום בו היינו מצפים לראות ארון קודש נמצא חלון ענק ודרכו נשקף הר הבית.

שני ארונות קודש קטנים משני צידי החלון, צנועים, נחבאים מפנים את כל תשומת הלב לדבר האמיתי להר הבית.

בית הכנסת ממוקם בפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים. הבניין עצמו בנוי אבן ירושלמית ובפנים טיח לבן. הכל מאוד מינימליסטי. אור בהיר ולבן מעביר את התחושה של המקדשיות. גדולתו של בית הכנסת היא בקטנותו. בית הכנסת אינו המטרה, בית הכנסת רק מכוון את תשומת לבל לדבר האמיתי. להר הבית.

• עוד על בית הכנסת - כולל סירטונים ותמונות ראו כאן

בית הכנסת של בלז

ארון הקודש בבית הכנסת של בלז

מבנה ענק בצפון ירושלים נישא מעל סביבתו ובולט למרחקים, הסורגים בגג מזכירים במשהו את בית המקדש ולכן הוא מכונה על ידי הירושלמים "בית המקדש של בעלזא", זהו בית הכנסת הגדול בארץ, ובו 1000 מקומות ישיבה לגברים,. וכרגע הוא בהגדלה לתוספת של עוד 800 מקומות לגברים. ארון הקודש מתנשא לגובה של 12 מטרים, ומשקלו 23 טון. הוא עשוי מעץ מיוחד שיובא מברזיל. ספרי התורה בארון הקודש מונחים בשכיבה כפי שהיה נהוג בבית הכנסת בעיר בעלזא. בתוך ארון הקודש יש מקום ל 70 ספרי תורה. והמקום כולו מנוהל על ידי מערכת ממוחשבת, המפעילה את מערכת המיזוג והבקרה, ואף דואגת "לאייש" כל כסא פנוי כאשר האדמו"ר יושב במקום קבוע בקדמת בית המדרש, ובוויטרינה סמוכה לו מוצגים הכסא ועמוד התפילה של האדמו"ר הקודם.

למרות גודלו של ההיכל, הוא תוכנן כך שהאקוסטיקה בו מעולה וניתן לשמוע היטב את שליח הציבור העובר לפני התיבה והבעל קורא העומד על הבימה המרכזית, בכל רחבי ההיכל, כולל בכל הגלריות והיציעים. באם מופר השקט יוציא הגבאי מחבט ויכה בחבטת אימים בכרית המונחת לפניו. החבטה תזכיר לכולם "דע לפני מי אתה עומד"

בבית הכנסת הענק לא קיים כל כיתוב או טקסט של 'לעילוי נשמת' וכדו' על הקירות, על הפרוכות או על שעונים ורהיטים אחרים אפילו לא פסוק על הפרוכת כמקובל בבתי כנסת אחרים. הכל כמנהג בלז.

מספרי הנברשות, החלונות וכל פריט אחר נבחרו בהתאם לתורת הקבלה. ביסודות בית הכנסת יצקו אבנים מבית הכנסת הקדום בעיירה בעלזא.

כתובת: רח' דובר שלום 6 , קרית בעלז, ירושלים

לתאום ביקורים בבית הכנסת יש לפנות למר יחזקאל פרידמן 05731960.

למי שלא מכיר את הסביבה מומלץ לצאת לסיור עם מדריך הקש כאן ותגיע לאתר הדרכת טיולים מורשת הגליל - טלפון 0523246827 - באתר לקט הצעות לסיורים נוספים ןכן: סיורי סליחות בצפת, פקיעין ושפרעם, ימי סיור בחברון במערת המכפלה, תל חברון, ביכ"נ אברהם אבינו ועוד לקבוצות ע"י שבתאי שירן – מורה דרך בטעם יהודי.

גלגוליו של כתב היד המדויק ביותר של המקרא נעצרו בישראל, עם היעלמות חלקים ממנו, שייתכן שמעורבים בה נציגי המדינה, אנשי אקדמיה, אספנים ושליחים מפוקפקים. עכשיו בספר מותח חדש

"החצר האחורית" של העיר העתיקה

מי שמגיע בתחבורה ציבורית לרובע היהודי בעיר בעתיקה, יגלה מגרש חנייה גדול - המיועד לתושבי הרובע בלבד. מי שיהיה סקרן יותר ישאל איך בלב העיר העתיקה נותר שטח כה גדול פנוי ממבנים. ובכן, הסיפור התחיל באמצע המאה ה-19 - וכנראה עוד קודם, אבל אין לי עדויות על כך. האזור עבר ליישוב אוכלוסיות שוליות ושימושים שאיש לא רצה בהם. עד אשר שלטונות המנדט הבריטי החליטו להרוס את מבנה האזור ולהקים בו תחנת אוטובוסים לתושבי העיר העתיקה.

והנה הסיפור:"ה"חצר האחורית של העיר העתיקה בירושלים, הייתה עד המאה ה-20 , באזור בו מצויים היום מגרשי-החניה של תושבי הרובע היהודי וסביבתו הקרובה. הוא כלל את שכונת מצורעים, שוק יום-השישי לכפריים, בית מטבחיים וכוכי מערות אשר שימשו משכנות לתושבי העיר וליהודים העיר. בשנות המנדט הבריטי הוקמה במקום התחנה הסופית של חברת האטובוסים אשר הגיעה לרובע היהודי. ממנה ירדו לכותל המערבי (הדרך הנוכחית לכותל נסללה רק בימי שלטון ממלכת ירדן). בשנת 1948, עם כיבוש הרובע היהודי על-ידי הלגיון הערבי נהרס האזור והיה לעיי חורבות. לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור הרובע, נהרסו המבנים הבודדים שנשארו, הצמודים לרובע הארמני והאזור היה למגרשי-חנייה."

מורי, דוד אליאך, אשר משפחתו גרה בקרבת האזור כתב בזכרונותיו:"בשנת 1851 היו 10-12 בקתות למגורי מצורע בתוך העיר העתיקה, בצמוד לחומת העיר ליד שער ציון. דלתות הבתים שלהם פנו לכיוון החומה ולא לרחוב. חומה הפרידה בינם לבין העיר. חיו בשכונה כ-100 מצורעים, אשר נהגו לחיות בבידוד והתחתנו בינם לבין עצמם. בסוף המאה הוצאו רוב המצורעים והעיריה הרסה את המבנים שלהם.

באותה סביבה היה אזור שכונה בידי הערבים חכּורֱה - כינוי לחצר האחורית של הבית. וכך הוא מתואר:"גבב של ביקתות וצריפים עלובים ובהם גרו מצורעים מסכנים". המיקום היה ":"ממנו מתחיל רחוב היהודים וממנו יורדת הדרך לכותל המערבי"

מאחורי בית הכנסת יוחנן בן זכאי היתה חכּורֱה של יהודים . היה זה חצר-הקדש שבה גרו דלת העם מקרב הספרדים, בעיקר אלמנות, שהתגוררו בצפיפות רבה, אחדות מהן גרו ביחד בתא צר וקטן . גם ברחובות ובחצרות אחרות, כמו למשל בחצר ה"חוש" גרו יהודים בצפיפות מרובה ובתנאי מגורים קשים ביותר.

תאור ציורי של המקום מביא פרופ' דר' דוד אליאך, יליד העיר העתיקה. הוא מציין את המיקום של ה"חכורה" (הוא מכנה אותה "הקדש"), בקצה הסימטה של בית הכנסת של חסידי קרלין מאחורי בית הכנסת של רבי יוחנן בין זכאי.

בעיני ילד המקום היה נדמה כ"מערה ענקית ובה סלעים וכוכים. גרו בה אנשים עניים, מוזנחים ותמוהים; בינהם משפחות, בודדים, ילדים וילדות. רובם לבשו שקים לא נקיים. עינהם היו עצובות, מרוגזות ומפחידות. רבים מהילדים סיפרו, כי הם נולדו משדים. "מפחיד היה לעבור דרכם". במקום מצאו מקלט ומרגוע עניים מרודים שנתקבצו מכל קצוות העיר ומחוצה לה. בו מצאו מקלט מרדיפות ובתי חולים לחולי רוח. בהקדש היו כולם ל"אגודה אחת". ריח חריף ומחניק היה תמיד ב"הקדש". כעין ענן סמיך של תבשילים, בגדים מלוכלכים, אשפה, עישון ומסתורין של קולות.‏‏

לימים נבנה מתחם שנקרא בעבר "בתי גבול אלמנה". ליד בתי מחסה המיוחד לאלמנות. היה זה מבנה בבתי הנזקקים במתחם בתי הכנסת הספרדיים.

• עוד על האזור קרא כאן

האזור הנידון במאה הקודמת

למעלה: העיר העתיקה: למטה: האזור הנידון

תעלומת הכתר - המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך

צילום מהכתר - מוזיאון ישראל

מאת : מתי פרידמן מאנגלית: עליזה רז-מלצר, דביר, 2012, 288 עמ'
דר' רפאל זר מהאוניברסיטה העברית כתב על הספר במוסף לשבת בשבועון "מקור ראשון" - א' באב תשע"ב

"כתר ארם צובה" הוא שמו של כתב יד שהחזיק את התנ"ך כולו, כתוב בדיו על גבי קלף ומלווה במערכת שלמה של סימני ניקוד, טעמי מקרא ומסורה. הכתר הוא תוצר של שיתוף פעולה בין "סופר", כותב האותיות והמילים, ובין "נקדן" או "מסרן" המוסיף את סימני הניקוד, הטעמים והמסורה, והמגיה את כתב היד ומסלק ממנו את שגיאות הסופר. סופר הכתר הוא שלמה בן בויאעא, והנקדן הוא אהרן בן משה בן אשר. שניהם חיו במחצית הראשונה של המאה העשירית בטבריה. בן אשר נחשב אחרון בעלי המסורה והסמכותי ביותר. הכתר נכתב כטופס מופת מקראי, שממנו יגיהו הסופרים והנקדנים את כתבי היד שלהם. אם בזמנים שבהם בית המקדש עמד על כנו שימש הבית סמל לאחדות עם ישראל, דבר-מה שכל יהודי נושא אליו את עיניו, הרי שאחרי חורבן הבית השני תפס התנ"ך מקום זה, והכתר מייצג את נוסח המקרא המדויק ביותר שנכתב אי-פעם.

בתחילת המאה האחת עשרה הועבר הכתר מטבריה לקהילה הקראית בירושלים. בשנת 1099 נשדד הכתר בידי הצלבנים, והועמד למֵעֵין מכירה פומבית. דווקא הקהילה הרבנית הצליחה לגייס את הסכום הדרוש, והכתר הפך רכושהּ. במחצית המאה השתים עשרה מעיד הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ספר תורה ח, ד–ה) על כך שהכתר מונח על שולחנו, וממנו הוא מעתיק את ספר התורה שכתב כהלכתו. ככל הנראה בשלהי המאה הארבע עשרה נטל אחד מצאצאי הרמב"ם את הכתר והיגר איתו לארם צובה (העיר חַלַבּ שבצפון סוריה). כאן נשמר הכתר במשך מאות שנים בתוך תיבת ברזל שנקבעה בקיר בית הכנסת. באחת הפך הכתר בבת עינהּ של קהילת ארם צובה, שראתה בו עותק של התנ"ך שנכתב בידי עזרא הסופר. קדושתו של הכתר בעיני אנשי הקהילה עלתה על קדושת ספר התורה שבארון הקודש, והתפתחה אגדה שלפיה ביום שהכתר יֵצֵא מגבולות העיר – תחרב הקהילה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות החלו פרעות ביהודי ארם צובה. בית הכנסת חולל וחפצי הקודש נשדדו. הארון שבו היה הכתר נפרץ, והכתר הושלך בחמת זעם על רצפת בית הכנסת ודפיו התפזרו. לאחר מכן הועלה בית הכנסת באש, אך האש אחזה רק בחלקו. למחרת היום הקשה, ואולי באותו היום, שם גבאי בית הכנסת אשר בגדדי את נפשו בכפו, ויחד עם בנו נכנס לבית הכנסת והציל את הכתר, שלא נפגע בשריפה כלל. הכתר נשמר במקומות מחבוא בסוריה במשך כעשר שנים, ובשנת תשי"ח (1958) הוברח בידי שליח העונה לשם מרדכי פחאם, סוחר גבינות בעל דרכון כפול: סורי ואיראני, והגיע שוב לירושלים. הגרסה הרשמית טוענת כי עם הגיעו ארצה נמסר הכתר לידיו של נשיא המדינה דאז, יצחק בן-צבי. זמן קצר אחר כך התברר שהכתר הגיע לידי הנשיא לא שלם, וכשליש מדפיו חסר. בספרו בודק פרידמן את הגרסה הרשמית הזו, ועוד כמה גרסאות רשמיות ומוסכמות שונות הקשורות בגלגולי הכתר, ומגיע לכמה תוצאות מפתיעות, לאו דווקא מרנינות לב.

ראו כאן את התשובה האפשרית לשאלה:היכן החלקים החסרים?

לסיכום מצויין בעל המאמר כי מצב הכתר מחמיר - פרידמן גילה בארכיון של המכון (מכון בן-צבי) מסמכים המראים כי מצבו הפיסי של הכתר התדרדר עד מאוד בשנים שבהן הוא נשמר במכון. במסמך פנימי כותב אחד מעובדי המכון לראש המכון כי תצלומי הכתר שנעשו עשרים שנה קודם לכן טובים יותר מגוף הכתר המקורי שבידיהם. היה צורך דחוף בפעולת שימור, אך בשל בעיות בירוקרטיות והיעדר תקציב נדחה השימור עוד ועוד, ומצב הכתר החמיר והלך.

צחוק הגורל הוא שבמהלך המשפט שבו תבעו נציגי קהילת ארם צובה את מדינת ישראל, העלתה הפרקליטות טיעון מכריע: רק בהיותו בידיים ממלכתיות יישמר הכתר ולא יינזק. והנה הקהילה שמרה על הכתר במשך מאות שנים מבלי שניזק, בעוד ה"ידיים הממלכתיות" לא מנעו את הנזק שנגרם לכתר בתוך פרק זמן קצרצר של כעשרים שנה.

על משלחת תיועד בפקיעין מטעם "יד בן-צבי"

חוקרים ממכון בן-צבי שהו עם האשה היהודייה האחרונה בכפר הדרוזי, בו גרו יהודים ברציפות מימי בית שני. מרגלית זינאתי, בת 81, לא נישאה מעולם כדי שלא תצטרך לעזוב את היישוב
עבודת המשלחת נעשית במסגרת פרויקט מורשת של משרד ראש הממשלה. לדברי שלו-כליפא "לראשונה המדינה לקחה אחריות על נכסי המורשת והטילה עלינו להיות הקשר לפקיעין", ממש בדקה התשעים. העבודה שנערכה השבוע במקום הזכירה מעין משלחת סקר בזעיר אנפין שנשלחה למחוזות רחוקים לפני 100 שנה: בחדר אותו מכנה משפחת זינאתי "חדר רחל ינאית", על שם אשתו של בן-צבי הנערצת עליהם, ניהל הד"ר שי לביא, מנהל הארכיון ביד בן-צבי, את תיעוד הארכיון. בחדר נפרסו הררי מסמכים שחולקו לנושאים ותועדו. החל מספרות קודש וקלף עתיק של מגילת אסתר וכלה בקטעי עיתונות ובתכתובות ביורוקרטיות שעוסקות בכל מכל: טענות להזנחה ושכחה בשנות ה-70 וטופס של קרן מבטחים.

בבית הכנסת הסמוך מתרוצץ בהתרגשות ראובן גפני. גפני, חוקר בתי כנסת בארץ-ישראל ביד בן-צבי, מתעד את בית הכנסת ואת השינויים שחלו בו עם השנים. לדבריו "זהו בית כנסת בן מאות שנים. אפשר להבחין בשינויים שנעשו בו", הוא מצביע על וו שעליו נתלתה בעבר מנורת שמן. "לכל שינוי יש משמעות", הוא מסביר. "שום דבר לא קורה סתם". "יש כאן משהו שתיכף ייעלם ואחריו יבוא כבר משהו אחר", מסבירה שלו-כליפא את חשיבות הרגע. לדבריה "צריך למצב את הרגע הזה, לתעד, לשמר ולהנגיש, כדי שהעבר יהיה נוכח בחיים שלנו. אחר כך כל אחד יעשה עם זה כרצונו".

• המקור: אלי אשכנזי, "הארץ" תיעוד אחרון, לפני היעלמות המורשת היהודית בפקיעין - 20 ביולי 2012
• עוד על פקיעין - צפו כאן

האכסניה החדשה של יהודים שעלתה באש בידי תושבי המקום

שלט זכרון על בית הכנסת העתיק של פקיעין

תבליט המנורה מבית הכנסת בפקיעין - המקור:הויקיפדיה העברית, העלה:חובב ישרה, הצלם:אורן גוטמן

מערת רבי שמעון בר יוחאי בפקיעין

מסקנות דו"ח לוי - לפי אלקים העצני

(מובא ברשותו)

מפת המנדט המקורית

דו"ח אדמונד לוי הפריך זיוף היסטורי שהיה אמור להסתיר את מגילת הזכויות הקדומה ביותר שהיתה לעם כלשהו על ארצו עלי אדמות, וקבע: "כיבוש" ביהודה ושומרון היה רק ע'י ירדן. וממי? מ"בעל זכות החזקה שנעדר מהשטח ..ועתה שב אליו" - העם היהודי.

פסיכיאטרים יצטרכו לפענח את התדהמה והעצב במחנה השלום נוכח הבשורה הזאת. משל לקבצן שמבשרים לו שהוא מיליונר, לנאשם בשוד וגזל שהוא חף מפשע, והוא..."מקווה שהדו"ח לא ייושם". סומכים, למשל, על היועץ המשפטי לממשלה שיטיל ווטו, אולם היועץ מוסמך להתמודד אך ורק עם הביסוס המשפטי של דו"ח, וכאן טרם נשמע אפילו נימוק רציני אחד. והממשלה תצטרך להתמודד עם אפליות וגילויי שרירות לב שהדו"ח חושף ועם הסיכום, שהשלטונות "שמו לעצמם מטרה למנוע מההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון להרחיב את גבולה".

"אדוני הארץ"? הבה ונראה - הדו"ח מונה שורת מצפים בגליל שהוקמו "ללא תכנית מתאר בתוקף" ומציין שכך קמה כמעט כל ההתיישבות במדינה. רק בדיעבד מגיעים האישורים הפורמאליים. בדיוק כך נהגו גם ביהודה ושומרון, אלא כאן - "כשלבסוף הוכנו תכניות והוגשו למוסדות התכנון, החליט הדרג המדיני שלא לקדם את הדיון בהן". שואלת הוועדה: "הואיל והאשם לאי-החוקיות.. רובץ לפתחה של הממשלה, כיצד היא יכולה.. לטעון בניקיון כפיים כי המתיישבים פעלו שלא כדין.. ולהגיב על כך בהריסת מה שנבנה ללא היתר?"

• בכל מקום קונים ומוכרים נדל'ן באופן חופשי. רק ישראלים (בעצם: יהודים) ביו"ש תלויים ב"היתר עסקה". הוועדה: הגזירה "מיותרת ומכבידה". עפ"י חוק ירדני, ל"זרים" אסור לקנות נדל"ן ביו"ש. לכן, ישראלי נאלץ לרשום חברה ולקנות בשמה. הוועדה: "פגיעה בזכות יסוד", "אפליה ממניע פסול", "איסור שאין להשלים עם קיומו."

• ישראלי המשתמש בקרקע שאינה אדמת מדינה, גם כשאיש לא בא בטענות - עליו להמציא מסמכים, מדוע אין זה "שימוש מפריע". אם לא – יסולק. ומהו "שימוש מפריע"? כל שימוש!

עפ"י הצו המקורי, אם היהודי כבר הספיק להחזיק באדמה 3 שנים ללא עוררין, הוא לא ייחשב "מפריע", אח"כ הוסיפו ודרשו 5 שנים של החזקה, אח"כ גזרו שכל שינוי בגידולים או בעיבוד מבטל את החזקה.

הוועדה: "אין ספק כי מטרת הצו לסכל כמעט כליל את האפשרות שמתיישבים ישראלים יעלו טענות הגנה הנובעות מחזקה ועיבוד ממושכים..הצו דרקוני. שיטת משפט מתוקנת אסור לה שתשלים עם קיומו."

• ראו כאן דוח וועדת אדמונד לוי – המגנה כרטה של ההתיישבות

הר החרמון

הן פרשת השבוע והן מזג האויר הביאו אותי להר החרמון

חוקר ארץ ישראל, זאב וילנאי, כתב: "בנקיקי השיאון שכבות שלג מקורח. ועד לפני שנים אחדות נהגו להוביל מכאן קרח אל צפת, צור, צידון ודמשק לצרכי התושבים ולתעשיית הגלידה.

הר חרמון הוא ההר הגבוה ביותר במדינת ישראל. הרכסים של הר החרמון מחולקים בין לבנון, סוריה וישראל. פסגת ההר, על הגבול בין סוריה ולבנון היא בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים ונמצאת כ- 14 ק"מ מגבול מדינת ישראל. הפיסגה הגבוהה ביותר שבתחומי ישראל היא 2,236 מטרים מעל פני הים, והיא ממערב לאתר רכבל העליון.

מקורו של השם - בספר דברים, כאשר משה רבינו מסכם את המסע שך ארבים שנה במדבר סיני הוא מתאר את כיבוש עבר הירדן: " וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא, אֶת-הָאָרֶץ, מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן, עַד הַר חֶרְמוֹן. צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן, שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי, יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר (ג',ח'ט'). "תורת חיים" בהוצאת מוסד הרב קוק מביא את הפירושים הבאים על הפסוק:

• רש"י שואל מדוע להר אחד יש ארבע שמות והוא משיב:"להגיד שבח ארץ ישראל שהיו ארבע מלכויות מתפארות בכך, זו אומרת על שמי יקרא, וזו אומרת על שמי יקרא". הוא מוסיף גם הסבר לשוני: "שניר" הוא שלג בלשון אשכנז ולשון כנען. קביעתו האחרונה מתבססת על תרגום אונקלוס, לפיה: "ואמוראי קרן ליה טור טלגא (הר השלג)" - היא שניר.
• הרמב"ן מבאר כי דברי רש"י הם מדברי אגדה. הוא מפרש כך : הצידונים אומרים כי ההר הוא מגן עליהם מקדימה ולכן הוא כמו "שריון" , האמורי, הגר בהר, קורא אותו "שניר" שפרושו שלג ומפני הקרירות יכנה אותו "חרם" - 'חרמון ושם ההר "שיאון" טעמו מראש ההר - השיא שלו.

הרמ"בן מתיחס גם לעובדה שלהר יש פסגות אחדות. בשיר השירים כתוב :"אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי; תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים" (ד',ח' ) . מכאן להר שני שמות: שניר וחרמון - אולי לכל פיסגה שם אחר. ב (דברי הימים א' ) יש להר אפילו שלוש שמות, כאמור:"וּבְנֵי, חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה, יָשְׁבוּ, בָּאָרֶץ; מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן, וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן--הֵמָּה רָבוּ (ה',כ"ג ): בעל חרמון, שניר והר חרמון.

בספר חנוך נאמר : ויהי כי רבו בני האדם בימים ההם ובנות יפות ונאות ילדו להם, ויראו אותן המלאכים בני השמים ויחמדו אותן וידבר איש אל רעהו: לכה נבחרה לנו נשים מבנות האדם ונולידה לנו בנים. ויאמר אליהם שמחזי והוא נשיאם: יראתי פן תמאנו לעשות את הדבר הזה והייתי אני לבדו נושא העוון הגדול. ויענוהו כולם ויאמרו השבע נשבע כולנו והתקשרנו בחרם כולנו בינותינו לבלתי סור מן העצה הזאת ובה נעשה את המעשה הזה... ויהיו כולם מאתים מלאך וירדו בימי ירד על ראש הר חרמון ויקראו להר חרמון כי בו נשבעו והחרימו ביניהם ... ויקחו להם נשים ויבחרו להם איש אחת אחת ויחלו לבוא אליהן וידבקו בהן וילמדון קסמים וכשפים ... והן הרו ותלדנה גיבורים גדולים ... ועזזאל לימד את בני האדם לעשות חרבות ומאכלות ומגינים ... וצמידים ועדיים ומעשה הפוך וליפות את גבות העיניים.(א' פרקים ו'-ז')

הר החרמון - מבט " מנרה" המקור: ויקישיתוף, צילם Beivushtang

ויקי-קדומים לשנת תשע"ג

• צ"ו:שמחת תורה - תשע"ג
• צ"ה:חג הסוכות - תשע"ג
• צ"ד:חג הסוכות ופרשת האזינו - תשע"ג
  

ויקי-קדומים לשנת תשע"ב

• צ"ג':ראש השנה ופרשת וילך - תשע"ב
  
• צ"ב':פרשת ניצבים - תשע"ב
  
• צ"א':פרשת כי תבוא - תשע"ב
  
• צ':פרשת כי תצא - תשע"ב
  
• פ"ט:פרשת שופטים - תשע"ב
  
• פ"ח:פרשת ראה - תשע"ב
  
• פ"ז:פרשת עקב - תשע"ב
  
• פ"ו:פרשת ואתחנן ושבת נחמו
  
• פ"ה:פרשת דברים ושבת חזון
  

ספר במדבר

• פ"ד:פרשת חוקת
  
• פ"ג:פרשת קרח
  
• פ"ב:פרשת שלח לך
  
• פ"א:פרשת בהעלותך
  
• פ:פרשת נשא
  
• ע"ט:פרשת במדבר וחג השבועות
  

ספר ויקרא

• ע"ח:פרשת בחוקותי
  
• ע"ז:פרשת בהר
  
• ע"ו:פרשת אמור
  
• ע"ה:פרשת אחרי-מות קדושים
  
• ע"ד:פרשת תזריע-מצורע - מברכים חודש אייר
  
• ע"ג:שביעי לחג הפסח
  
• ע"ב:חג הפסח
  
• ע"א:פרשת צו
  
• ע':פרשת ויקרא
  

ספר שמות

• ס"ט:פרשת ויקהל-פקודי ופרשת פרה
  
• ס"ח:פרשת כי תשא
  
• ס"ז:פרשת תְּצַוֶּה
  
• ס"ו:פרשת תרומה
  
• ס"ה:פרשת משפטים
  
• ס"ד:פרשת יתרו
  
• ס"ג:פרשת בשלח
  
• ס"ב:פרשת בא
  
• ס"א:פרשת וארא
  
• ס':פרשת שמות
  

ספר בראשית

• מ"ד: יום הכיפורים
• מ"ה: חג הסוכות
• מ"ו: פרשת בראשית
• מ"ז: פרשת נח
• מ"ח:פרשת לך לך
• מ"ט:פרשת וירא
• נ'א:פרשת וירא - עלון שני
• נ'ב:פרשת חיי שרה
• נ'ג:פרשת תולדות
• נ'ד:פרשת ויצא
• נ'ה:פרשת וישלח
• נ'ו:פרשת וישב
• נ'ז:פרשת מקץ
• נ'ח:פרשת ויגש
• נ'ט:פרשת ויחי