ויקי-קדומים לתשעה באב תשע"א

השבוע חל תשעה באב ולכן דף זה יעסוק באירועים שקרו לעם ישראל במועד זה, לפי מסכת תענית: ב (תענית כה, ב) חמשה דברים ארעו את אבותינו בתשעה באב: "נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר". אך גם התרחשו גם אירועים נוספים.

על תשעה באב - דרשת האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א	כולם בשביל אחד אם נהיה באמת מאוחדים, שום דבר לא יוכל לעצור אותנו. סרטון מיוחד ל-ט' באב. מאת צ'ארלי הררי

ניגונים

ניגון של שלמה קרליבך בביצוע של שיבי קלר בקרוב יתגלה בעולם אור הצדיק ויקוים בנו מקרא שכתוב לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר עיין ליקוטי מוהר"ן תנינא התורה ס"ז בראשית לעיני כל ישראל	אדמור מספינקא בתשעה באב תשע קינות בקטע אלי ציון

נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ

ותשא כל העדה וגו'. זה שאמר הכתוב, נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה (ירמ' יב ח), אותו קול שבכיתם, גרם לכם ללקות בשונאים. ועל אותו הדור אמר ישעיה, ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי (ישע' יז א), ביום שאמר ליטע אתכם בארץ, עשיתם סיגים. ובבקר זרעך תפריחי, עד שלא בא השרב, פרחת. נד קציר ביום נחלה (שם), ביום שאמרתי ליתן לכם נחלת אבותיכם, עשיתם קלון בעולם. וכאב אנוש (שם), זו הפורעניות שנטלתם ירושה לדורות, שבכו העדה בליל תשעה באב, ואמר להם הקדוש ברוך הוא, אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם לילה זו בכיה לדורות. ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב, ועל ישראל שיגלו בין אומות העולם. שכן הוא אומר, וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות (תהל' קו כו-כז), (תנחומא שלח י"ב).

חרב הבית בראשונה

הקש בפינה לקריאת המאמר בצורה ברורה יותר

מחמישה דברים נפרדנו מאז חורבן בית המקדש הראשון - (מתוך עולם קטן לפרשת דברים תשע"א)

חרב הבית בשנייה

חורבן ירושלים ובעיקר נפילת המקדש הייתה בעלת משמעות מיוחדת, מכיוון שהמקדש מילא הרבה פונקציות: מעבר לתפקודו הדתי-פולחני היה המקדש גם מוקד פוליטי, כלכלי וחברתי, ומכאן שחורבנו היה נורא. כמו כן חורבן המקדש, ריסק למעשה את ההנהגה המסורתית - את מעמד חכמי ישראל והכוהנים. אלפי יהודים נהרגו בקרבות, רבים נמכרו לעבדות, מטעים נעקרו, שדות נשרפו ורבה הייתה הנטישה מאזור הקרבות. אדמות המורדים הופקעו. רובם הועברו לרכוש "העם והסנאט הרומי" וחלקם כ"פטרימוניום" (רכוש פרטי של הקיסר). בעליהם היהודים הפכו לאריסים.

עוד בערך "המרד הגדול" בויקיפדיה העברית

בית המקדש בחיי מאת:מיכאל אוסניס

דגם בית המקדש השני על גג ישיבת אש התורה מול הר הבית והכותל המערבי

בית המקדש בחיי - סקירה היסטורית של בתי מקדשינו (המבוא למאמר)

רעיון בית המקדש פרץ לחיים שלי והפך אותם ממסד עד טפחות. הוא הכריח אותי להתעניין בשורשי ומנהגי עמי העתיק ושייכותי לארץ ישראל. הוא מילא אותי ברוח יהודית, בקובעו יעד שהיה, לפני פגישתנו, שאיפה לחיים טובים יותר בלבד. 'הוא החזיר אותי לאמונת אבותיי!

בבראשית לימודיי על בית המקדש וסיפור עמנו, חלמתי חלום. חלמתי שאני מתרחק אחורה בזמן. סביבי חושך, תחתיי זוהר סרגל הזמן. אני חולף על פני שנת 1800, מתקרב ל-1600 וממשיך אחורה. איפשהו אחרי שנת 300 ראיתי אור בקצה החשיכה. קרבתי למקור האור. החלום היה מאוד בהיר, מובן ורצוף. ישר מתחתי הגיח בנין פאר נוצץ בשיש. ידעתי שזה בית המקדש. ידעתי שזה מרכז העולם. בעודי מתבונן, הבחנתי בהרמוניה מושלמת של המבנים הסובבים את הארמון המפואר, מחלונותיו מציף אור גלים גלים.

קלטתי שאני בחלום וניסיתי להיזכר איפה עוד ראיתי אור שכזה. לא, אין דבר דומה לזה בחיים שלנו. זה היה אור הבד החי. נשפך וזורח בכל פינה בא הציף את כל האנושות רגיעה, שלום, ברכה וטוב. הוא נכנס גם לתוכי ותחושותיי התאמתו. ההרגשה הייתה שהוא השקה אותי במשהו ייחודי ומזין. הגיע הזמן לחזור, אמרתי לעצמי, ומתחתי שוב האיר סרגל הזמן. ריחפתי חזרה לביתי כשמשהו חשוב בוער בליבי. כשהתקרבתי לשנת 1945 והתחלתי לנחות חשבתי לעצמי "ראית את העבר, שא עיניך, אולי תזכה לראות את העתיד". היה מאוד קשה לעצור ולהרים את הראש. לבסוף, במאמץ עילאי עצרתי לחלקיק שנייה והבטתי למרחקים. מאחורי האופק התנוצץ על כל רוחות השמים אותו האור הקדוש, כמו מהעבר. שמחתי שולשה. הבנתי, שזה האור של בית המקדש הבא ושהוא כבר לא רחוק כל כך מהיום. מכאן הגעתי למסקנה:

את המשך המאמר תוכלו לקרוא כאן

אתר מיכאל אוסניס על בתי מקדשנו

על דגם בית המקדש

באוגוסט 2009 הוצב על גג הבנין של ישיבת אש התורה דגם של בית המקדש השני. הדגם עשוי חלקים מעוצבים של "אבן שיש" מחברון ו"אבן ירושלמית לבנה" וחלקים העשויים מעץ מקומי. משקלו של הדגם הוא 1,200 ק"ג והוא הועלה לגג הבניין בעזרת מנוף. הדגם נחשב לאחד הגדולים שנעשו. גודלו 3 מטר על 1.40 מטר והוא בנוי בקנה מידה של 1:60. באמצעות אביזרים ניתן להרים את היכל בית המקדש ולצפות במרכיבים שהיו בו:ארון הברית, מנורת התמיד, מזבח הזהב ושולחן הפנים - אף הם שוחזרו בדייקנות.

יצרן הדגם הוא מיכאל אוסניס, יוצא ברית המועצות הגר בקדומים והתמחה בבניית דגמים של המשכן, בית המקדש ואביזרי קדושה.

מטרת המטה העולמי החדש של "אש התורה" היא להקים מרכז מבקרים לנושאי בית המקדש.

חרבן מצדה

בתחילת המרד נגד הרומאים, כבשה קבוצת מורדים יהודים את מצדה. לאחר החורבן הצטרפו אליהם פליטים נוספים ובני משפחותיהם שגורשו מירושלים. במשך השנתיים הבאות השתמשו הסיקריים במצדה כבסיס לפשיטות והתנכלויות בעיקר להתיישבות של החיילים הרומאיים כאשר בראשם מנהיגם אלעזר בן יאיר.

על פי המתואר אצל יוסף בן מתתיהו הטיל, הנציב הרומי מצור על מצדה. הצרים בנו על הצד המערבי של הרמה סוללת מצור. על פי תיאורו של יוסף בן-מתתיהו היה שיא גובהה של הסוללה נמוך מגובה חומת מצדה ולכן, היה צורך בבנית פלטפורמה רחבה שהייתה בנויה מאבנים התואמות היטב זו את זו. מעל פלטפורמת אבן זו, נבנה איל ניגוח שאיפשר לרומאים לפרוץ את חומת המבצר.

תיאורו הדרמטי של יוסף בן מתיתיהו מגיע לשיאו בנאומו, בשני חלקים, של מנהיג הסיקריקים, אלעזר בן יאיר, שבהם טוען אלעזר בזכות החירות, וטיעונו העיקרי הוא עדיפות החירות על פני החיים:

	הן למוות נולדנו ולמוות הולדנו את צאצאינו, ומן המוות לא יימלטו אף המאושרים בבני האדם. אולם חיי חרפה ועבדות ומנת הרואה בקלון אשתו ובניו – כל אלה הרעות לא נגזרו על האדם מבריתו, ורק ממורך לב נושאים האנשים את סבל הנוראות האלה, כי סירבו לבחור מוות בשעת הכושר... עוד ידינו לא אסורות והן מחזיקות בשלח, תהיינה לנו לישועה הפעם! ומות נמות בטרם נהיה עבדים לשונאינו, ובני חורין נישאר בעוזבנו את ארצות החיים, אנחנו, נשינו, ובנינו!...

כשנכנסו הרומאים למבצר, הם גילו שמגיניו, כאלף איש ואישה ובתוכם ילדים זקנים וטף, העלו באש את כל המבנים והתאבדו. גרסה זו של סיפור המצור על מצדה נמסרה, על פי יוסף בן מתתיהו, על ידי שתי נשים שנצלו מההתאבדות כשהתחבאו בבור מים עם חמישה ילדים.

כאן תוכלו לצפות בקטעים מתוך ה"מיני סדרה" על מצדה

על חרבן ביתר

(לפי הויקיפדיה העברית}

כתובת של חייל שפיקד על יחידה מהלגיון החמישי מקדוניקהו הלגיון האחד עשרה קלאודיה שנמצאה ליד המעין בביתר

הכוח הרומאי שהשתתף במצור מנה עד 12,000 איש מתוכם 8,000 איש שהשתתפו ישירות בלחימה. כתובת לטינית שנמצאה ליד המעיין בביתר מזכירה את "הלגיון החמישי מקדוניקה" ו"הלגיון האחד-עשר קלאודיה". מאחר ששני הלגיונות האלה היו מוצבים ב"דאקיה" זמן קצר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת שלטונו של טריאנוס, נראה כי גדודים משני לגיונות אלה הובאו לעזרה בדיכוי מרד בר כוכבא והוצבו כחיל משמר בביתר, לאחר כיבושו.

ביתר מוזכרת בפפירוס ידין 44, בתעודה זו מהשנה השלישית למרד בר כוכבא, החכיר פרנסו של בר כוכבא בעין גדי, יונתן בן מחניים, חלקות קרקע לארבע אנשים, בשורה האחרונה בפפירוס, בסוף רשימת העדים בתעודה, מופיע "שמעון בר יהוסף עד לא מן ביתר".

על פי התלמוד הירושלמי נפלה ביתר בעקבות פעולתו של בוגד. רבי אלעזר המודעי שהיה מנהיגם הרוחני של הנצורים בביתר היה שרוי בצום ובתענית, והיה ידוע כי כל עוד עומדת לנצורים זכותו של רבי אלעזר, הרי שהעיר לא תיפול. כותי (שומרוני) אחד חדר לעיר, ודיבר עם רבי אלעזר המודעי דברים של מה בכך. משתפס בר כוכבא את הכותי, החשיד הכותי את רבי אלעזר המודעי בכך שהוא מתכוון למסור את העיר לאויב. בר כוכבא חקר את רבי אלעזר בדבר חשד זה, ורבי אלעזר הכחיש את הדברים. בר כוכבא לא האמין להכחשות, בעט ברבי אלעזר, והלה מת. לאחר מות רבי אלעזר נפסקה ההגנה האלוהית על העיר, והתאפשר לאדריאנוס לכבשה.

	שלוש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר. והיה ר' אלעזר המודעי יושב על השק ועל האפר, ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים, אל תשב בדין היום. רצה אדריינוס לילך לו. אמר לו כותי אחד: אל תלך! שאני אראה מה יש לעשות, ואמסור את העיר בידך. נכנס (אותו כותי) דרך ביבה של העיר. נכנס ומצא את ר' אלעזר המודעי עומד ומתפלל. עשה עצמו לוחש באזנו. ראוהו בני העיר והביאוהו אצל בן כוזבא. אמרו לו (לבן כוזבה): ראינו זקן זה משוחח עם חביבך. אמר לו (בן כוזבה לכותי): מה אמרת לו ומה אמר לך (ר' אלעזר המודעי)? אמר לו: (אם אני אומר לך יהרגני המלך, ואם לא אומר לך אתה הורגני; טוב לי (ש)יהרגני המלך ולא אתה. (הוסיף הכותי ו)אמר לו: אמר לי (ר' אלעזר) שאני מוסר את העיר. בא (בן כוזבה) אל ר' אלר' אלעזר המודעי, אמר לו: מה אמר לך הכותי הזה? אמר לו (ר' אלעזר): לא כלום! (אמר לו בן כוזבה:) מה אמרת לו (לכותי)? אמר לו (ר' אלעזר): לא כלום! בעט בו (בר' אלעזר) בעיטה אחת והרגו. מיד יצאה בת קול ואמרה: "הוי רעי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה" (זכריה יא, יז): הרגת את ר' אלעזר המודעי, זרועם של כל ישראל ועין ימינם, לפיכך זרועו של אותו האיש יבוש תיבוש ועין ימינו כהה תכהה. מיד נלכדה ביתר ונהרג בן כוזבה
– ירושלמי, תעניות פ"ד ע"ד;

בתיאור זה עולה כי תפילתו של רבי אלעזר המודעי מצילה את ביתר. המצור הממושך גורם לדמורליזציה דווקא אצל אדריאנוס. אז נחלץ לעזרתו שומרוני (כותי) חודר אל העיר בסתר ומסובב בתחבולה את הריגת ר' אלעזר המודעי בידי בר כוכבא. בהמשך הסיפור ישנו תיאור הטבח שבא בעקבות לכידת העיר והסיפור לפיו בן כוזיבא לא נהרג בידי אדם אלא מנכישת נחש. בהקשר זה מובא זיכרון חי מפי רבן שמעון בן גמליאל לפיו גם תלמידי בתי הספר בביתר (שמספרם מוצג בצורה מופלגת) הצטרפו ללחימה:

	אמר ר' יוחנן: קול אדריינוס קיסר הורד בביתר שמונים אלף ריבוא. אמר ר' יוחנן: שמונים אלף זוג של תוקעי קרנות היו מקיפין את ביתר, וכל אחד ואחד היה ממונה על כמה חיילות; והיה שם בן כוזבה, והיה לו מאתים אלף מטיפי אצבע. שלחו חכמים ואמרו לו: עד אימתי אתה עושה את ישראל בעלי מומים! אמר להם: וכי היאך אפשר לבדקם? אמרו לו: כל מי שאינו רוכב על סוסו ועוקר ארץ מן לבנון, לא יהיה נכתב בחיילות שלך. היו לו מאתים אלף כך ומאתים אלף כך
– ירושלמי, תעניות פ"ד ע"ד;

זוהי עדות המתארת את שיטת מבחני הקבלה לצבאו של בר כוכבא. בתחילה נהג בר כוכבא לכרות את אחת מאצבעותיהם של החיילים (או שעשו זאת בעצמם). אולם התנגדותם של החכמים בעניין גרמה לבר כוכבא לעוץ בהם כיצד הם חושבים שיש לבחון את חייליו. תשובתם הייתה שחייל ראוי בצבאו יכול לרכב על סוסו ותוך כדי דהירה לעקור ארז.

על טיב הדייק ומשמרות הפיטרול הרומיים סביב ביתר מרמזים דברי התוספתא (יבמות יד, ח):

	מעשה בששים בני אדם שירדו לכרכום (כרכום באה מהמילה הלטינית circumvallation "דייק") ביתר, ולא עלה (חזר) אחד מהם, ובא מעשה לפני חכמים והשיאו נשותיהם
– תוספתא (יבמות יד, ח)

על פי המסורת נפלה ביתר ביום תשעה באב המועד לפורענות, הוא היום שבו חרב בית המקדש הראשון ובית המקדש השני:

	...בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר...
– משנה, תענית פ"ד מ"ח

כיבוש ביתר על ידי הרומאים (על פי המסורת בתשעה באב של שנת 135), הריגת שמעון בר כוכבא והטבח בתושבי העיר היה למעשה סוף המרד והעצמאות היהודית בארץ ישראל עד קום מדינת ישראל.

במסכת ברכות מצוין כי חכמים הוסיפו ברכה נוספת בברכת המזון – ברכת "הטוב והמטיב" – כאשר התאפשרה הבאתם לקבורה של הרוגי ביתר, לאחר שבתחילה נמנע מהם הדבר על ידי הרומאים.

בתשעה באב חורבן ביתר מוזכר בקינה: "בליל זה יבכיון". להלן הקינה על העיר: "וגם נלכדה בתר, והייתה לפח מוקשים".

חרישת ירושלים אחרי מרד בר כוכבא

לפי המשנה במסכת תענית הדבר החמישי שקרה בתשעה באב הוא חרישת ירושלים על ידי טורנוסרופוס. עמרם קהתי כתב ב"זרועם לבקרים" - "בהתאם למסורת זאת, נמשכה מלחמת בר - כוכבא למעלה משלוש עשרה שנים, משנת 122 עד שנת 135 (ושלוש וחצי שנות מצור ביתר) מהוות אך את שלבו הסופי של המרד. כאן עלי לציין גם מסורתו של הר' אברהם בן דוד (הראב"ד) הראשון ב"סדר הקבלה" שלו, לפיה שלטו שלושה מלכים מורדים מבית כוזיבא. הראשון מרד בשלטון רומא עוד בימי הקיסר דומיטיאנוס. בנו, רופוש, מלך אחרי אביו המורד בביתר. אחריו מלך בנו רומולוש בימי הדריאנוס ונהרג עם מפלת ביתר.

עם שחרור ירושלים, בראשית המרד, מיהר בר - כוכבא לטהר את מקום המקדש, הקים היכל ארעי והציב בו מזבח לשם חידוש עבודת הקורבנות, כבניין - על לחירות המדינית שאך זה הושגה.(ומשנכבשה ירושלים מחדש ע"י הדריאנוס הרשע, מיהר הוא להרוס שוב את מקדשו הארעי של בר - כוכבא - על מה שכבר מעיד רבי שמעון בר - יוחאי במדרש תנחומא פרשת פקודי ג, ושם:"אמר רבי שמעון בר - יוחאי: כשנכנס אנדריאנוס לבית המקדש היה מחרף ומגדף...". וראה גם,דברים רבה פרשת עקב י"ג). ככהן גדול מונה, כאמור, רבי אלעזר בן חרסום. הוא, כמסתבר, "אלעזר הכהן" שעל מטבעות "שנה ראשונה לגאולת ישראל", שטבע בר - כוכבא.

ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם באשר לשאלה: האם ייסודה של עיר רומית - אלילית על של הקיסר הדריאנוס ועל שם AELIUS חורבות ירושלים בשם אליה - קפיטולינה - על שם משפחתו קדם למרד בר - כוכבא, והוא פרץ כתגובה על כך; או שייסודה של - JUPITER CAPITOLINUS יראתו עיר אלילית, כקולוניה רומית, על חורבות ירושלים בא כתגובה מצד הקיסר הרומי על מרד היהודים בו ולאחר דיכויו?

כבר ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס ( 150-235 לספירה), בחיבורו הגדול על תולדות רומא, מודיענו, שהמרד הגדול של היהודים בהנהגת בר - כוכבא פרץ כתגובה על ״סודה של עיר אלילית - רומית במקומה של הבירה היהודית ירושלים והקמת היכל ליופיטר על מקום בית - המקדש על הר הבית.

לעומתו, אווסביוס, בישוף קיסרי ( 260-340 לספירה), בספרו על תולדות הכנסיה טוען, שהקיסר הדריאנוס גמר אומר לייסד קולוניה רומית על מקומה של ירושלים היהודית כתגובה למרידת היהודים, בהנהגת בר - כוכבא, נגד שלטונו.

לאחרונה נתווספה עדות נומיסמאטית חשובה (ראה, י. משורר,מטבעות היהודים, עמודים 60-61 ) לחיזוקה של הדעה המדגישה, כי הרמת נס המרד ע"י בר - כוכבא באה כתגובה על חילול קודשי האומה עם ייסודה של עיר אלילית על חורבות ירושלים, והרס תקוות העם להתחדשות לאומית - כאשר במטמון מטבעות בר - כוכבא, שהוטמן, כמסתבר, בעת פרוץ המרד ובמהלכו, נכלל גם מטבע של הדריאנוס הנושא השם אליה - קפיטולינה. דבר זה מעיד, שהקולוניה "אליה" נוסדה עוד בטרם פרצה המרד.

על בר כוכבא

אסף מלאך כתב במקור ראשון על הקרב האחרון של בר-כוכבא -"מפתח שיטתי להבנת מגמתו של התלמוד הבבלי בסוגיות אלו ובסוגיות רבות אחרות מצוי במאמרו של פרופ' יהושע אפרון על מלחמת בר-כוכבא (בתוך: מרד בר-כוכבא – מחקרים חדשים, תשמ"ח). כחלק משיטתו הכללית גם בחיבוריו האחרים (בעיקר: חקרי התקופה החשמונאית, תש"ם), מראה אפרון את מגמתו האנטי-מדינית של התלמוד הבבלי לעומת המקורות החז"ליים הארצישראליים. באחרונים, שהיו קרובים בזמן ובמקום אל ההתרחשויות ניתן למצוא הדים אותנטיים וטעונים של המאורעות ההיסטוריים בעוד התלמוד הבבלי מקדם מתוך עומק הגלות גישה של פסיוויות פוליטית שהתאימה לזמן ומקום אחרים, ימים רבים לאחר החורבן. ולא היה יכול לכן להיות תגובה רומית למרד.

אכן, כבר הקטע בתלמוד בבלי מסכת תענית (כ"ט, א) המזכיר, אגב סיפור המאורע של חרישת העיר ירושלים (חרישת תחומי העיר בצמד בקר מונהג ע"י הקיסר המייסד או ע"י נציגו, היוותה טקס רומי מסורתי - סמלי לייסוד קולוניה חדשה) את שמו של רבן גמליאל השני (דיבנה) - שכידוע לא האריך ימים עד לפרוץ המרד - מוכיח, שייסוד העיר "אליה" התרחש שנים ספורות לפני פרוץ מרד בר - כוכבא. כי כך נאמר שם: "תניא: כשחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל, נגזרה גזירה על רבן גמליאל להריגה...". (מלשון המשנה, שם: "בתשעה באב...חרב הבית בראשונה ובשנייה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר", אין ראיה לכך, שחרישת העיר ירושלים ארעה אחרי דיכוי המרד וכיבוש ביתר. כי על כן, סדר המשנה כאן אינו בהכרח כרונולוגי, אלא ענייני. לראשונה מפרטת המשנה את שורת החורבנות שארעו, בהתאם למסורת, ביום ט' באב, דהיינו: חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, לכידתה של ביתר וחורבן הארץ בשלישית, ורק לאחר מכן בא זכר חרישת העיר ירושלים, אשר גם היא מן האסונות הלאומיים שארעו, בהתאם למסורת, באותו תאריך).

גרוש ספרד

הקדמה ל"זבח פסח" דברי יצחק בן השר אדון יהודה אברבנאל זצ"ל" כי מנעורי נדלני העושר והכבוד, בית והון נחלת אבות ומה' מעלה רמה עם מלכים ויועצי ארץ בחצריהם ובטירותם, והייתי קרוב אליהס, ועלימו תטוף מלתי . ובהוך עמי הוספתי על כל אשר היה לפני: תורה וגדולה עברים ושפחות ובני בית אוכלי לחמי צמרי ופשתי, כי אעבור כל טובי על פי לא ידעתי ס פ ו ר ו ת. כי רדף אויב נפשי, מלך עריץ ובוצע בצע מלך פורטוגל סעל פני האדמה, סקום קבורת אבותי ומפני חרב היונה חמת מלך - מלאכי מוות נטשתי את נחלתי. נדדתי ממקומי כציפור לעוף כדרור לנוד, ובאתי אל מלכות קשטיליא רבתי שמה ישבו כסאות למשפט, כסאות לבית דוד הגבורים אשר מעולם אנשי השם. מי ימלל ג ב ו ר ו ת . כי הנה האדון ה' צבאות, חשב להשחית חומת בת ציון גלות ירושלים אשר בספרד היה ה' באויב להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ושלח בם חרון אפו,עברה,ועם וצרה משלחת מלכים מחבלים והשליכום אל ארץ אחרת ויגרשום מבית תענוגיהם מארץ מגוריהם הוציאום, קראו אחריהם מלא. וישא העם את מצוקם על שכמם בשמלותם צ ר ו ר ו ת.

מתוך:זבח פסח , עמ' ס"ג

הפקודה הוכרזה בכל ערי ספרד ב-31 במרץ 1492, על ידי כרוז הממונה מטעם בית המלוכה הספרדי. היהודים אולצו לעזוב את ספרד בתום שלושה חודשים ולא לחזור אליה לעולם. בנוסף לכך, נאסר על הספרדים הלא-יהודים להסתיר או לעזור ליהודים בגלוי או בסתר. רק בשנת 1968 הכריזה ממשלת ספרד על ביטול צו זה בטקס בבית כנסת במדריד, דבר שאיפשר ליהודים לחזור ולגור באופן רשמי בספרד.

הסיבה הנזכרת בצו הייתה השפעתם הרעה של היהודים על המתנצרים, וחוסר הסכמתם של היהודים להכיר באל אחר חוץ משלהם.

על היהודים המגורשים נאסר לקחת דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, בהתאם להשקפה מרקנטליסטית שרווחה באותם ימים. הותר להם להוציא רכוש אחר, וניתן להם זמן למכור את נכסיהם עד ל 31 ביולי, שחל באותה שנה על פי הלוח העברי בתשעה באב.

אנשי ספרד ידעו שהיהודים נאלצים למכור את נכסיהם או להפקיר אותם. ידיעה זו הקשתה על היהודים למכור את נכסיהם. היו כאלה שמכרו את חפציהם, אך היו גם כאלו שלא הספיקו ופשוט נטשו את רכושם. אומדן מגורשי ספרד אינו מדויק; המספר נאמד בין שבעים אלף לשלוש מאות אלף איש. האומדן האחרון הוא של רבי יצחק אברבנאל.

על יהדות סרדיניה נכתב:"בשנת 1493 הוקמה אינקויזיציה. כרוניקן סארדי כותב כי יהדי קליארי התאספו ביום 31 ביולי 1492 והפליגו יחדיו לאפריקה "בנשאם עימם את ספרי הקודש". חלק המשיך לקונסטנטינופול. אוניות עמוסות מיהודי קליארי עגנו בנאפולי. יש ידיעות כי רבים נהרגו בדרך. יש להניח כי חלק מהם השתקעו בטורקיה. שם משפחה מקובל בקרב היהודים הוא "סרדי" שמוצאו מסרדיניה.

מה קרה בתשעה באב

הרב שמואל אליהו בעלון לשבת לפרשת דברים כתב:

• גלות - גירוש מבית ההורים. הגלות היא השלכה מארץ ישראל בחרון אף. "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" . ההשלכה הראשונה הייתה של שבעים שנה. ההשלכה השנייה הייתה של אלף תשע מאות שנה. כשהורים זורקים את הילדים מהבית – זה כאב גדול גם להורים וגם לילדים.
• אין השגחה - הרג גדול של עם ישראל. כשהילדים נזרקים מבית ההורים אין להם הגנה. "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". (דברים פרק לא יז). כך היה בכל ימי הגלות הקשה. הגויים אכלו בנו בלי רחמים.
• גלות – חורבן הארץ. אחד הסימנים של הגלות הוא החורבן של ארץ ישראל. כל ימי הגלות היא הייתה שוממה. "ושממו עליה אויבכם היושבים בה". הבית ריק מיושביו. הוא מעלה שממה.
• גלות - אובדן הנבואה והתורה. גלות זה גירוש מבית אבינו. ריחוק מבית אבינו פירושו ריחוק מאלוקים. על הגירוש הזה אומר דוד המלך. (שמואל א פרק כו יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". הגמרא בכתובות שואלת "וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד, "לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים". למה? שהוא מרוחק מבית אבותיו – בית ה'.
• גלות – אובדן השפעת התפילה. כשאלוקים רוצה להסביר ליעקב את המהות של בית המקדש הוא מראה לו בחלום "סולם" שמחבר שמים וארץ. "שער השמים". שער ש"מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". אם אדם רוצה שתשמע תפילתו הוא מכוון אל המקום הזה מכל מקום בעולם.
• גלות - איבוד הצדק והשלום. ישעיהו מצטער בפרק הראשון של נבואתו על איבוד הצדק והמשפט. "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". צריך להבין שהמשפט והצדק שעוזבים בני ירושלים משפיע על כל העולם. זאת העיר שצריכה ללמד את כל האנושות איך לשפוט צדק.
• גלות - איבוד השפע והברכה. "ואמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש - אין הגשמים יורדין מאוצר טוב, שנאמר "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב". בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם - גשמים יורדין מאוצר טוב. בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם - אין גשמים יורדין מאוצר טוב. (ב"ב כה:)
• גלות - איבוד היופי והשמחה. עשרה קבין של יופי ירדו לעולם. תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו" (ב"ב ד.) הגמרא מספרת על רבי ישמעאל בן אלישע. שהיה אחד מעשרה חכמי ישראל הגדולים. מעשרה הרוגי מלכות שנהרגו על ידי השלטון הרומאי. הגמרא מספרת שכשהוציאו את רבי ישמעאל להריגה ראתה אותו בת הקיסר וחמדה את יופיו. לא הסכים הקיסר להשאירו בחיים, ואז ביקשה הבת של הקיסר להשאיר לה את,,, עור פניו היפות של רבי ישמעאל למשמרת.
• גלות - איבוד המלכות. הגלות אינה רק פיזור. הגלות היא איבוד כוח המלכות. בארצנו אנחנו שולטים. אבל בחוץ לארץ אנחנו עבדים נתונים בידיהם של מלכים עריצים. הגאולה היא לא רק שיבה לארץ – הגאולה היא חזרת כח המלכות של בית דוד. "תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ,,,מלכות בית דוד ב"בונה ירושלים" - לא יצא ידי חובתו" (ברכות דף מח/ב ).
• גלות - איבוד החכמה. עם ישראל נחשב העם החכם בעולם. מספר בניו שקיבלו פרס נובל הוא פי מאה ממספרו הכמותי. עם שמונה שני פרומיל הוציא עשרים אחוז מקבלי פרס נובל. אבל כל זה הוא בגלות. כשהיינו בגאולה. החכמה הייתה שופעת פה. כשהיה בית מקדש. נאמר עלינו "וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ". (מלכים א פרק י כד). בגלות איבדנו את החכמה שלנו. "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתר".

אירועים נוספים המיוחסים לתשעה באב

במשך כל שנות הגלות, רבות מצרותינו התרחשו דוקא ביום זה ( תשעה באב) :

• גירוש היהודים מאנגליה בשנת 1290
• גירוש יהודי צרפת בשנת 1306
• גירוש יהודי ספרד בשנת 1492
• גירוש פורטוגל 1498
• גירוש יהודי וינה 1670
• בט' באב תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה בה ניספו כחצי מליון יהודים.
• בימי השואה הנאצית, פעולות השמדה רבות כוונו ע"י כיונו הגרמנים ימ"ש לתשעב באב.
• תשעה באב תש"ב זכור כיום השחור בתולדות גיטו ורשא בו נשמדו מאות אלפי יהודים.
• חורבן יהדות בלגיה התרחש גם כן בליל תשעה באב.

רשימה אחרת ט' באב, יום צום ותענית - לזכר חורבן בית ראשון בשנת ג'קע"ד (586 לפני הספירה) וחורבן בית שני בשנת ג'תתכ"ח (68 לספירה).

• (1290) - גירוש יהודי אנגליה.
• (1492) - גירוש ספרד
• (1555) - העברת יהודי רומי לגטו.
• (1914) - פרצה מלחמת העולם הראשונה.
• (1941) - אישור תוכנית הנאצים לכלוא את יהודי פולין בגטאות.
• י' אב - (1306) גירוש יהודי צרפת

עד כאן מאתר משרד החינוך הנ"ל.

הרב לאו כותב על תשעה באב

ליל תשעה באב מציין מצבור אירועים נוראים שנחתו עלינו במרוצת הדורות. גם נפוליאון, שנתקל ביהודים הבוכים ומצירים על חורבן בית המקדש, הבין כי עם בעל זיכרון לאומי כזה המוריד דמעות על חורבן העבר כאילו התרחש זה עתה - הינו גם בעל עתיד מפואר. טור מיוחד מאת הרב ישראל מאיר לאו

ערב קיץ בעיירה מזרח-אירופאית. קיסר צרפת, נפוליאון בונפרטה, בדרכו משדה הקרב, חולף בעיירה החשוכה ותשומת ליבו נתונה לבית אחד השונה מהשאר ושרוי באור קלוש. לפי הסיפור העממי, נפוליאון יורד ממרכבתו וניגש לפתח הבית כשהוא מלווה באנשי צוותו הקרובים. בתוך הבית הוא מגלה אנשים, בגילאים שונים, יושבים על הארץ ולאור נרות מועטים קוראים בספרים בקולות בכי.

כמענה לשאלתו מה פשר הבכיות, הסבירו לו כי אלה הם יהודים הבוכים ומצירים על חורבן בית המקדש היקר ללבותיהם. מתי חרב הבית הזה? שאל הקיסר, והתשובה הייתה: לפני למעלה מ-1,700 שנים. עם בעל זיכרון לאומי כזה המוריד דמעות על חורבן העבר כאילו התרחש זה עתה, הינו גם בעל עתיד מפואר, כך הכריז נפוליאון. זכר העבר היא ערובה לעתיד.

הלילה הזה, ליל תשעה באב, מציין מצבור אירועים נוראים שנחתו עלינו במרוצת הדורות. כל אחד מודע לכך כי גם בית המקדש הראשון שנחרב בימי נבוכדנצר מלך בבל, וגם הבית השני שנחרב בידי טיטוס שר צבא רומי, חרבו בתשעה באב. 656 שנים מפרידות בין שני החורבנות, ועל פי הכלל "מגלגלין חובה ליום חייב", שני הבתים חרבו באותו תאריך.

תשעה באב לא נכנס להיסטוריה היהודית בחורבן בית ראשון אלא שנים רבות לפני כן. זמן קצר לאחר יציאת מצריים, בשהותנו במדבר נשלחו 12 מרגלים לתור את הארץ המובטחת. בשובם, לאחר 40 יום, שיבחו את פירותיה אך שברו את המורל הלאומי באומרם כי לא נוכל לעלות וכי אין סיכוי לגבור על ישובי כנען מכיוון שעזים הם וחזקים מאתנו. עשרה מרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה, גרמו לדיכאון לאומי שהתבטא בבכי פומבי בפתחי האוהלים במדבר. היה זה ליל תשעה באב, הקב"ה שראה בהתנהגות זו קטנות אמונה, חולשת הדעת ורפיון הרוח לאחר כל הנסים והנפלאות שחוו, הכריז: אתם בכיתם בכיה של חינם, אני אקבע לכם את הלילה הזה בכיה לדורות...

מאורעות טרגיים נוספים אירעו בתאריך זה ונרשמו בדברי ימי עם עולם. גם גירוש ספרד, לפני 519 שנים, החל בז' באב ובט' באב היה בעיצומו.

כדי לקיים את השבועה שנשבענו על נהרות בבל: "אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני", קבעו חכמים הלכות רבות שעיקרן לשמר בתודעה הלאומית את חורבן ירושלים, חורבן הבית וכל התלאות והיסורים שפקדו את עמנו מאז ועד היום. צום תשעה באב הינו הביטוי הבולט לכאב ולצער ולהזדהות עם העבר. כל התקנות, הדינים והמנהגים לזכר החורבן, הביאו לידי כך שהבנים, בסדיר קבע או מילואים, שהגיעו לכותל המערבי ושחררוהו במלחמת ששת הימים, הגיעו אליו כאדם השב אל ביתו...

כואב הלב לראות מסעדות, בתי קפה ו"פיצוציות" פתוחות בליל תשעה באב בראש כל חוצות. בעלי העסקים הללו, שכל מעייניהם נתונים למילוי הקופה ולרדוף אחרי הבצע גם במחיר רמיסת המסורת היהודית והזיכרון הלאומי, אינם מבינים את אשר הבין הקיסר נפוליאון: אם חפצים אתם בחיים לעתיד, תנו כבוד ויקר למורשת העבר.

המקור:חדשות 2

שומרון וירושלים

באחת הקינות נאמר:
"שֹׁמְרוֹן קוֹל תִּתֵּן:
"מְצָאוּנִי עֲוֹנַי! לְאֶרֶץ אַחֶרֶת יְצָאוּנִי בָנַי!"
וְאָהֳלִיבָה תִּזְעַק:
"נִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי!" וַתֹּאמֶר צִיּוֹן: "עֲזָבַנִי יְיָ!"
"לֹא לָךְ, אָהֳלִיבָה, חֲשׁׂב עָנְיֵךְ כְּעָנְיִי. הֲתַמְשִׁילִי חָלְיֵיךְ לְשִׁבְרִי וּלְחָלְיִי?!
אֲנִי אָהֳלָה סוּרָה בָּגַדְתִּי בְקָשְׁיִי, וְקָם עָלַי כַּחֲשִׁי וְעָנָה בִי מֶרְיִי,
וּלְמִקְצָת הַיָּמִים שִׁלַּמְתִּי נִשְׁיִי, וְתִגְלַת פִּלְאֶסֶר אָכַל אֶת פִּרְיִי,
חֶמְדָּתִי פָּשַׁט וְהִצִּיל אֶת עֶדְיִי, וְלַחֲלַח וְחָבוֹר נָשָׂא אֶת שִׁבְיִי.
דֹּמִי, אָהֳלִיבָה, וְאַל תִּבְכִּי כְּבִכְיִי.! שְׁנָתַיִךְ אָרְכוּ, וְלֹא אָרְכוּ שָׁנַי!" ואהליבה:

פרופ' אדם זרטל פירסם באתר עיר דוד מאמר בנושא :"שומרון וירושלים – ערי בירה ומתחמי קודש". במאמר הוא השווה בין הערים שומרון וירושלים לפי פרמטרים אחדים והצביע על מאפיינים דומים ושונים כאחד. נעסוק בסיבות ובשיקולים לייסודן של ערי הבירה הללו, באפיין ובסיבות שהביאו לסופן או לחורבנן. שתיהן נוסדו, בהבדל של מאה שנים ויותר, כחלק מהתגבשות הממלכות הישראליות באלף הראשון לפני הספירה, אך השוני ביניהן מתבלט כבר בראיה מקדימה.

על שומרון שתוכננה כבירה - העיר ש ו מ ר ו ן נבנתה כעיר חדשה לפי מודל שונה. מבחינה מקומית, זו כיפה רחבה מוקפת מדרונות, בלי שלוחה מרכזית וללא מקורות מים. הסיבה לטופוגרפיה הזו, לדעתי, קשורה בהערכתו של השטח הנרחב הדרוש לעיר בירה. דומה ששומרון נוסדה מראש כבירה גדולה, שלא כירושלים שהוקמה במקום קטן (עיר דוד) והתרחבה במשך הזמן אל הגבעה הדרומית-מערבית. מקור ההבדל בשיקולי המייסדים: דוד מקים בירה מצומצמת על תל קיים ובוחר את המקום מסיבות שתידונה להלן. מבחינת השטח, דומה שדוד 'תפר' את גודל הבירה לפי מידות הממלכה בראשיתה.

וכך:"ואז יהיה שטחה של שומרון במאה השמינית כפול מזה של ירושלים. נתונים אלה מצדיקים, בדיעבד, את שיקולי עמרי כשיסד את שומרון על כיפה גדולה ולא על שלוחה צרה. ייסוד שומרון גם הביא בחשבון שיקולים גיאופוליטיים. העיר יושבת על פרשת דרכים חשובה: מצטלבים בה ציר הרוחב מהים התיכון לשכם ולעבר הירדן וציר האורך העולה מחברון לעמק יזרעאל. סביבה יש עמקים פוריים ומקורות מים לא מעטים."

על מערכת ההגנה - "לדעתי, שיקול חשוב של עמרי בקביעת מקומה של שומרון היו הרכסים הללו, קו הגנה המעניק שעות התרעה מפני הגעת אויב (זרטל תשנ"ח: 23-22 ). המצודות הללו, שקראנו להן 'העיניים של שומרון', צופות אל רוב הדרכים החשובות אל הבירה: בצפון הן שולטות על הדרך מעמק יזרעאל ועמק דותן, במזרח אל הדרכים המגיעות מנחל תרצה ובדרום – אל הדרך של נחל שכם. רק במערב, שם הרכסיםנמוכים יותר מגבעת שומרון, לא מצאנו מצודות.

עיר דוד מוקפת ברכסים של הר הצופים והר הזיתים במזרח, הר ציון במערב וג'בל מוכאבר בדרום (קרמון תשכ"ט). מאפייניהם של הרכסים הללו דומים במקצת לאלה שסביב שומרון אך הם מוגבלים בהיקפם, קטנים ונמוכים בהשוואה לאחרונים.

מיקום שיבטי - "גם השיקולים השבטיים שעמדו מאחורי בחירתן של שתי הבירות שונים ביסודם. דוד מייסד את ירושלים ב'שטח הפקר' בין הנחלות, כדי להמנע ממסורות שבטיות של בנימין או יהודה. חברון היא עיר יהודאית . מובהקת, ולכן מעביר דוד את בירתו משם שומרון נוסדה בנחלת מנשה, השבט המרכזי בהיסטוריה הקדומה של ישראל עד המאה האחת-עשרה לפיה היה ההר של שמר בתחום יששכר – אינה מעלה : לפני הספירה."

ירושלים נוסדה כעיר פולחן - "ירושלים נוסדה, כנראה מראש, על הבסיס של מקום פולחן. דוד מעביר את הבירה מחברון ודואג להביא את ארון הקודש לעיר דוד (מלכים ב ו, א-יז). מזר מצביע על המסורות הקשורות בגורן ארונה היבוסי (שמואל ב כד, טז), שם קבע דוד את מקום המקדש לעתיד לבוא. שומרון נקבעה מראש כבירה חילונית, למרות כמה אזכרות למקומות מקודשים שם. במקרא מופיע הביטוי הקשור באחאב "ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשמרון" (מלכים א טז, לב) אך לא נזכר מתחם קודש לאלהי ישראל.

ולסיכום - " שומרון היתה בירת ישראל במשך כמאה וששים שנה, מהקמתה ב 880 לפסה"נ לערך ועד כיבושה ב- 722 לפסה"נ. אבל צריך לזכור שמעמדה הפוליטי של העיר לא נפסק, ואף הועצם, בארבע מאות השנים של השלטון האשורי, הניאו-בבלי והפרסי ( 722 עד 330 לפסה"נ). בכל התקופות הללו היתה שומרון הבירה המדינית והכלכלית של צפון הארץ, שירדה מגדולתה רק עם הכיבוש המקדוני. ארכה של התקופה זו הוא ביטוי למקומה הגיאופוליטי הנוח והחשוב של שומרון, אך ירידתה כבירה מבימת ההיסטוריה, החל בתקופה ההלניסטית, היא ביטוי ארוך-טווח ל'חילוניותה'.

דוד, לעומת זאת, אף שיסד את ירושלים במקום לא נוח וחסר חשיבות גיאופוליטית, השכיל להשעין את העיר על מסורות פולחניות חזקות, שהעצימו עם הזמן. כשקבע בנו שלמה את מקדש ה' במקום המשיך את בפי אלט. הצירוף, באותו מקום עצמו, (personalunion) ' תפיסתו האחדותית של דוד, אותו 'איחוד אישי של בירת השושלת, בירת המדינה ומקדש אלוהי ישראל הם הם שהנציחו בזכרון העם, והעולם כולו, את ירושלים

בית המקדש השלישי

דגם בית המקדש השלישי לפי פירושו של המלבי"ם לספר יחזקאל אעלה לויקיפדיה:פרץ הכוהן

המושג "בית המקדש השלישי" אינו מופיע במקרא. עם זאת, נבואות רבות בתנ"ך מתייחסות אל הגאולה השלמה, קיבוץ הגלויות ו"אחרית הימים" כמערכת שבית המקדש נמצא במרכזה. כך, למשל, נבואת ישעיהו:

	וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

נבואות אלה, שנאמרו בימי בית המקדש הראשון ותקופת גלות בבל, עד תחילת ימי הבית השני, לא התממשו בימי בית שני. בדברי חז"ל מופיע ויכוח בשאלה, האם בית שני מראשיתו לא היה ראוי למימוש נבואות אלו, או שהיה בו פוטנציאל שלא התממש, בהיעדר שיתוף פעולה מספיק של עם ישראל. מכל מקום, לאחר חורבן בית שני נתפרשו נבואות אלו כמכוונות לבית מקדש חדש שייבנה.

תיאור מפורט של בית מקדש עתידי, גדול ממדים, מופיע בספר יחזקאל (פרקים מ-מג). התיאור אינו ברור, בשל שימוש במונחים אדריכליים שמשמעותם עמומה (כגון "אתיקים"), והמפרשים חלוקים בכמה שאלות יסודיות בהבנתו. כותב על כך הרמב"ם: "בנין העתיד לה

בנות, אף על פי שהוא כתוב ביחזקאל - אינו מפורש ומבואר".

המקור:הויקיפדיה העברית - לקריאת הערך כולו הקש כאן

סיפור מצמרר - חובה לקרוא

(התקבל באינטרנט)

באחת הטיסות שלי, משך את תשומת ליבי איש שישב לשמאלי ואכל קציצת בשר לא כשרה. על מעטפת הארוחה שלו היה תווית עם שמו: "מר ווינשטיין", מה שהעיד על היותו יהודי.נשענתי אחורנית עד שסיים לאכול ופניתי אליו: "תסלח לי אדוני, אני לא מתכוון להיות חוצפן או לפגוע בך, אבל אפשר לשאול אותך שאלה? "בוודאי" ענה.

"אתה יודע שאתה יכול לבחור בארוחה כשרה בטיסה זו"? הוא נעץ בי מבט וענה: "אני לא אוכל כשר".

"למה אתה מתכוון? אתה מתכוון שבביתך אתה שומר על כשרות אבל מחוץ לבית אתה אוכל הכל. או שמא כשרות בעינך מצווה אינה חשובה? "לא", הוא ענה, "אני לא אוכל כשר וזוהי בחירתי החופשית. בחרתי בזה מכיוון שהקב"ה ציווה זאת וכל דבר שהקב"ה אומר, אני עושה בדיוק ההפך!!!".

נדהמתי לשמוע את האיבה שבקולו ועוד יותר נדהמתי כשראיתי קעקוע של מספר על זרועו כשהפשיל את שרווליו.

"אתה באמת רוצה לדעת?" שאל אותי. שמתי לב שהוא מדבר כאילו עניין זה מתרוצץ בראשו מזה זמן רב ושכעת הוא רק מבטא את רגשותיו בקול.הנהנתי לו בראשי, והוא המשיך....

"זה היה הבן שלי..." , הוא אמר, "זה היה הדבר האחרון ששבר אותי, החזקתי מעמד לאורך כל הדרך עד שיום אחד כבר לא יכולתי. במהלך כל זמן שהותי במחנה הריכוז הייתה לי רק שאיפה אחת ... לראות את הבן שלי קסריאל מנחם משתחרר מהמחנה.אמא שלו כבר מזמן הלכה לעולמה וכן האחים והאחיות שלו, אבל אנחנו נשרוד!!! הייתי בטוח בזה.

יום אחד, כל האסירים כונסו למסדר. במקום היו מספר דלתות סודיות לכניסה לשטח בו מבצעים תליה מרוכזת של האנשים. הייתה זו תחושת אימים. בני אחז בידי בחזקה כזו שכמעט ונעצרה זרימת הדם בעורקיי. כולנו התחלנו לרוץ בבהלה כדי לברוח מקו האש. איבדתי את בני במהלך הכאוס שנוצר ומאז לא ראיתיו."

כעבור זמן, סיפרו מכריי מהמחנה, שראו חייל שאחז בבני וירה בו". כשהוא מוחה את דמעותיו, המשיך בכעס: "הקב"ה אומר להביא ילדים, אני הבאתי ונלקחו ממני כולם!

אז עכשיו כל מה שהקב"ה מצווה לעשות, אני עושה בדיוק ההפך. הוא מצווה לאכול אוכל כשר ואני אוכל טרף, הוא אומר לשמור שבת ואני נוסע ברכב והולך לעבודה, אני לא מעוניין לשמור אף אחת מהמצוות.כל מה שהוא אומר אני עושה בדיוק ההפך."

הייתי כה נדהם לשמוע את סיפורו, שלא יכולתי לומר מילה במהלך שש שעות הטיסה הנותרות. שררה דממה מוחלטת בינינו. נחתנו ביוסטון וכל אחד הלך לדרכו.

לא חלמתי שאי פעם אראה שוב את מר ווינשטיין. חלפו כ- 4 שנים והחלטתי לנסוע עם משפחתי לטיול בארץ הקודש, ארץ ישראל, לכבוד החגים. תרנו וטיילנו בכל חלקי הארץ . יום הכיפורים הגיע ולתפילת היום הקדוש הצטרפתי לבית כנסת במאה שערים. יצאתי החוצה כדי לשאוף מעט אוויר צח, כשהבחנתי בדבר מוזר: איש זקן יושב בתחנת האוטובוסים ומעשן. הייתי בהלם! פתאום זיהיתי את האיש שהיה לא אחר ממר ווינשטיין!!! הבנתי שנתנו לי הזדמנות נוספת מהשמיים. "בוודאי קיימת סיבה חשובה מדוע אני נפגש עמו ביום הקדוש ביותר בשנה?" חשבתי.

ניגשתי אליו: "הנה שוב אנו נפגשים. מצחיק איך החיים מפגישים בין אנשים והם תוהים מה הסיבה או המסר המסתתר בכך. השנים חולפות, ושוב דרכיהם מצטלבות ואולי אז הם מבינים למה הם נפגשו מלכתחילה.... אני בטוח שאתה יודע שיום כיפור היום. בבית הכנסת עומדים לקיים טקס "יזכור" (זיכרון שמות המנוחים). בוא איתי והזכר את שם הבן שלך שמת על קידוש ה' והתפלל לעילוי נשמתו. זאת יכולה אולי להיות ההזדמנות היחידה שלך להזכיר את שם בנך. אתה לא חושב שהגיע הזמן להזכיר את נשמתו בבית משפט של מעלה?"

דמעות מלאו את עיניו. חבקתי את זרועו בשלי, והובלתי אותו לתוך בית הכנסת לעמדת החזן. ניגשנו אליו וביקשנו לעשות השכבה מיוחדת. מר ווינשטיין נשען ולחש את שם בנו: "קסריאל מנחם בן יחזקאל סרגה".

לפתע הפכו פניו של החזן לבנות, אגלי זיעה עלו במצחו, ועיניו כאילו יצאו מחוריהן, הוא הסתובב לאיש שעמד לצידי וזעק בקול חנוק....אבא!.... ואז..... התעלף!!!